וירג׳יניה לאוהבים

שלשה ימים של קסם זהוב

וירג׳יניה, השכנה מצפון לנו. סטייט של מישורים ירוקים, עמקים וגבעות, וגם חוף ים מעניין. המון המון היסטוריה, מולדת נשיאי ארה״ב הראשונים וגם בירת הדרום בתקופת מלחמת האזרחים. דומה וגם שונה מצפון קרולינה, ובהחלט סטייט ששווה לבקר בו ויותר מפעם אחת. ״וירג׳יניה לאוהבים״ הוא המוטו שלה שמופיע בכל עיר ואתר אינטרנט.

בוירג׳יניה טיילנו לא פעם ולא פעמיים. בפוסט הנוכחי אני מפרט על טיול משפחתי של שלשה ימים בחלק המרכזי והמערבי של וירג׳יניה. 

המשתתפים הנכבדים: ביום הראשון והשני טיילנו לנו זוגתי, אני, והחמות המופלאה שלי, רוני. רוני כבר ביקרה וטיילה איתנו הרבה מאד, אבל זו היתה ההזדמנות הראשונה להראות לה את הסתיו המקומי, והסתיו לא הכזיב. בלילה השני הצטרפנו אלינו שלש הגרציות הצעירות שלנו וביום השלישי טיילנו ביחד באזור הבלו-רידג׳ הוירג׳יאני.

פיקניקים, החוויה האולטימטיבית

לפני שאני פוצח בתיאורי המסלולים והתמונות, הטיול הזה הזכיר לי להתמקד לרגע בעניינים חשובים שמעבר ליום-יום. עניין חשוב ומרכזי- הפיקניק!

פיקניק יכול להיות הפסקה לממש ארוחה מסודרת, אבל יכול להיות גם סתם קפה על האש, קצת כריכים עם אבוקדו וירקות, ובעיקר, קצת מנוחה. יש מלא מקומות לפיקניקים, כאלו שמוסדרים יותר (כולל ה- rest areas המבורכים לאורך הכבישים הראשיים. ציון מעולה לאמריקאים על תרבות הכבישים שלהם) וכאלו שפחות. אני מרשה לעצמי להתפאר מעט ביכולת לזהות אתרי פיקניק לא שיגרתיים, כולל כאלו שצריך להתרחק במיוחד בשבילם, וכאלו שרק בשבילם היה שווה את כל הטיול כולו.

אז בטיול הזה היו לנו שני אתרים ראויים לציון שמופיעים פה למטה זה לצד זה. הראשון הוא אתר פיקניק מסודר בבלו רידג׳ שנקרא Humpback Rocks picnic area. הסתיו בירך אותנו בבונוס של מעטה זהב של עלים על הרצפה. השני, מימין, הוא בפשטות המקום הכי יפה שהייתי בו. אתר של יקב יין מקומי. אני אכתוב בפירוט על המקום למטה, אבל לשתות סיידר בהר הזה, חוויה שאזכור אותה תמיד.

והנה פיקניק מפעם, באזור המערבי של ההרים בצפון קרולינה. מצאתי לי איזה מגדל צפיה בחור שלא מהעולם הזה. עלינו כמה וכמה מיילים בדרך מחלוטה רק כדי לקבל את המצפה המדהים מימין. זה היה לא הרבה זמן אחרי שריפה באיזור, מה שהפך את כל התפאורה לשילוב של עצים שחורים שמתוכם צומחות עלוות חדשות. די מדהים. בדרך חזרה פתאום קלטתי איזו גומחה ביער וזה הפך לפיקניק מהאגדות. מקום באמת מדהים (בתמונה השמאלית). כדי להפוך את החוויה למושלמת, ארנב בר מקומי התלווה אלינו ואפילו טיפס לאוטו בלי ששמנו לב כדי לבדוק את המזון שהבאנו איתנו...המקום, למי שמעוניין, ניקרא: Wayah Bald

והפיקניק האחרון שאני רוצה לספר עליו מתחיל באחת מהנסיעות המוקדמות שלנו להרים. חיפשתי מקום לפיקניק בדרך להרים, פשוט על ידי סקירה של הגוגל מאמפס וראיתי איזה כתם ירוק באמצע הדרך, לא רחוק מהכביש הראשי. מסתבר שהגעתי למקום שאף אחד לא מכיר באמת, גינה שמישהו הקים לזכר קורבנות מחלת האיידס. מעין גן יפני שלידו מסלול הליכה יפה מאד, קצת שולחנות. זהו, מוסיפים את הערסלים שלנו, ומאז המקום הפך להיות באופן קבוע ״שלנו״.

טיול לוירג׳יניה, יום ראשון

גרסה מקומית לשנגרי-לה הטיבטי ואפומטוקס, הבית שסיים (כמעט) את מלחמת האזרחים 

מתחילים בנהיגה צפונה. התחנה הראשונה שלנו היתה די קרובה לבית: שנגרי-לה. כן, זה אכן סיפור מיתולוגי על מקום שלא קיים באמת בהרי טיבט, אבל בקונטקסט המקומי, זה ״כפר״ קטן וסיפור יפה מאחוריו. 

ב- 1968 הנרי וורן, איכר מקומי ובעל שדות של טבק, הגיע לגיל 72 והחליט למצוא לו תחביב לעת זקנה. הוא גר בישוב שנקרא Prospect hill שזה לא ממש ישוב אלא יותר דרך שעוברת צפונית להילסבורו עם מעט בתים ליד הדרך. לא רחוק ממקום מגוריו היתה מחצבה והוא הביא משום סלעים שהוא בחר, סיתת, ומילט, והרכיב ובנה לו כפר מוקטן וקטן. בתים, משרדים, עירייה, אולם כושר, טחנת רוח והל מאבנים וזכוכיות והכל מיניאטורי.הוא קרא לכפר בשם שנגרי-לה והציב שלטון קטן לידו באילו המילים:

״Let me live in the house by the side of the road and be a friend to man." הנרי הלך לעולמו 9

שנים לאחר תחילת הבניה (באופן אירוני, תוך כדי בניית בית החולים של שנגרי-לה) אבל הכפר נשאר לו והיות וחומרי הגלם הם סלעים וזכוכית, הבתים עומדים עדיין יציבים נכוחה מול כל פגעי הטבע. פה למטה קצת תמונות שלנו מסתובבים בין הבתים. 

המיקום: שנגרי-לה. בערך 40 דקות נסיעה מצ׳אפל היל.

ממשיכים בנהיגה צפונה.

בקיץ של 1861, עם תחילת מלחמת האזרחים בארה״ב, חוואי בשם וילמור מקלין החליט לעזוב את החווה שלו במנאסס שבצפון וירג׳יניה. באותה עת החל הקרב הגדול הראשון במלחמה ממש ליד החווה שלו והוא קיווה ש״משנה מקום משנה מזל״ ועבר למקום קטן ושקט יותר, 250 קילומטר דרומה- למרכזה של וירג׳יניה. שם המקום: Appomattox court house. לא עיירה, אפילו לא כפר, מעין קובץ של בתים וחוות בסביבה. 

4 שנים עקובות מדם אחר כך ומקלין סגר מעגל. הוא חווה את תחילתה של המלחמה הקשה בתולדות ארה״ב והוא גם זה שיחווה את הסוף שלה. הבית שלו באפומטוקס נבחר על ידי מפקדי צבאות הדרום והצפון למקום שבו תיחתם הכניעה של כוחות הדרום. 

יומיים לפני כן שני הצבאות עדיין ניהלו קרב עיקש בקירבת מקום, אבל כוחות הצפון הביסו את המורדים הדרומיים. מפקד צבא הדרום, גנרל לי, הבין שזהו, כבר אין טעם להילחם ושהוא חייב כעת להיכנע למפקד כוחות ה- union, גנרל גרנט. הציטוט המפורסם של גנרל לי:

"There is nothing left for me to do but to go and see General Grant, and I would rather die a thousand deaths."

השניים נפגשו בבית של מקלין, שוחחו בנעימות מספר שעות, והכניעה הרשמית נחתמה. גרנט איפשר לכל חיילי הדרום שבאזור למסור את נשקם ולקבל אישור לחזור לביתם בשלום. תעודת אישור כזו באחת התמונות שלמטה.

קצת על האירוע הדרמטי בקטע קצר מהסדרה הדוקומנטרית המופתית של קן בארנס, מלחמת האזרחים.

שווה לציין שלמרות שזו נחשבת הכניעה הרשמית, היא לא האחרונה. קרבות המשיכו להתרחש בדרום עד לכניעה הסופית. החתימה המפורסמת השניה היא כתב הכניעה למפקד הצפוני של האזור, גנרל שרמן והיא התרחשה ממש קרוב לבית שלנו, בחוות בנט שבדורהאם.

אפומטוקס מוגדר כיום כפארק לאומי. אפשר להסתובב בין הבתים של היישוב הקטן וכמובן לראות את הבית של מקלין, את החצר, את מגורי העבדים, ואת החדר שבו נחתם סיומו של פרק עקוב מדם בתולדות האומה האמריקנית.

נקודת ציון להגעה למקום.

"Before I sign, let's make one last cup of a perfectly cooked Turkish coffee, just to raise our spirit"

יום שני

גבעות, הרים, סיידר, מפלים ומנהרה חשוכה אחת

אחרי הביקור שלנו באפומטוקס, נהגנו מערבה לפאתי העיר לינצ׳בורג. לינצ׳בורג קרויה על שם לינץ׳, אבל להפתעתי הבחור לא אחראי ללינץ׳ הראשון. נהפוך הוא, כבעל עבדים הוא דווקא שיחרר אותם ותמך בזכויות שוות לעבדים לשעבר. 

לינצ׳בורג היא עיר קטנה ומפורסמת לעיתים בגלל האוניברסיטה ה״מיוחדת״ שלה- אוניברסיטת ליברטי, שמפורסמת פחות בזכות אקדמיה משובחת ויותר בגלל שהיא מלמדת בריאתנות לצד אבולוציה ושמאז היווסדה בתחילת שנות ה- 70 היא מהווה חממה לפוליטיקאים ואנשי ציבור שמקדמים דעות חשוכות. 

האיירבינבי שלנו בפאתי העיר התברר כמוצלח במיוחד מכיוון שהוא היה פשוט בית רגיל מסורתי של משפחה שהתגוררה בה שנים. הילדים גדלו ועזבו, ההורים הזדקנו ולבסוף נפטרו והילדים השכירו את הבית כאיירניבי, מה שאיפשר לנו הצצה קלה לחיים של אחרים.

תמונה של הבית שלנו מהאתר של איירבינבי

אחרי ארוחת ערב ושנת לילה קמנו מוכנים ליום השני שלנו שכולו היה מסביב לקונספט של הטבע המרהיב שבאיזור. את המסלול צירפתי למטה עם נקודות שונות שאני אציין פה (כולן בכחול).

היעד הראשון היה מנהרה נטושה בנקודת המפגש עם ה- Blue ridge parkway. הדרך לשם היתה אמורה להיות נחמדה אבל הפתיעה כמדהימה. בדרך צפונה סטיתי מהכביש המהיר של I-29  ועליתי על כביש 151. כשאפשר, אני תמיד מעדיף לנסוע בכבישים הקטנים יותר. הם גם יפים יותר וגם מאפשרים הצצה מרתקת לעולם של המקומיים. הבחירה הזו הסתברה כמוצלחת במיוחד. אולי זו עונת הסתיו הספציפית ואולי מצב הרוח הטוב של שלשתנו באוטו בליווי מוזיקה משובחת, אבל הדרך היתה פשוט יפייפיה. להבדיל מצפון קרולינה, אזור ההרים של וירג׳יניה הוא פחות תלול ונושא אופי של גבעות וואדיות. קצת מתון יותר. זה יפה וזה יפה, אבל פה פשוט נהננו מכל רגע.

בדרך, עצרנו במבשלת סיידר ובירה מקומית. מקום שלא רק מייצר סיידר אלא גם מארח הופעות ואירועים ומאפשר לראות את תהליך הביקבוק של בקבוקי הסיידר. לסיידר הזה יצא שם משובח ואנחנו בדיוק בעונת התפוחים ואכן קניתי לי ולבנות (שהצטרפו באותו ערב) מספר בקבוקים שלא הכזיבו. בקבוק אחד במיוחד השארתי לפיקניק מאוחר יותר (תזכרו את הבקבוק הזה). 

המשכנו צפונה על ה- 151 לכוון  Afton  בכדי להגיע למחוז חפצנו- המנהרה הנטושה. המנהרה נבנתה באמצע המאה ה- 19 (שנה וחצי של בניה מתישה ומורכבת) ובזמנו היתה מנהרת הרכבת הארוכה ביותר בצפון אמריקה! היא גם נקודת הגבול בין הצד הצפוני של רכס הבלו רידג׳ לצד הדרומי של השננדואה. 

המנהרה כבר מזמן לא פעילה, אבל אפשר ללכת היום דרכה ברגל, חוויה די מיוחדת. יש קודם כל מסלול הליכה נח של קילומטר שמוביל למנהרה. המנהרה עצמה היא באורך של קילומטר וחצי אבל אנחנו פשוט הלכנו מספר מאות מטרים ושבנו. חשוב להביא פנס. בהחלט שווה!

עוד על המנהרה בלינק הבא

אחרי המנהרה פנינו שמאלה על כביש 250 וקצת אחר כך עלינו על הבלו-רידג׳ להמשך דרכנו. אבל קצת לפני שעולים על הבלו רידג׳, יש נקודת תצפית על הכביש שהיא חובת עצירה. כאמור, יש פה איזור שהוא הפסקה קצרה של שרשרת הרים וזהו ה- Rockfish gap. זה מקום לעצור ולהתבונן לכל הכיוונים ובמיוחד במיוחד דרומה. אני לא אכביר במילים אלא רק אוסיף קצת תמונות וקליפ קצר. 

עוד משהו שיכול להיות שווה זה לקפוץ למיקום של תצפית ניצים (Hawk watch) שנמצאת בסמוך. היא נמצאת בחניה של מלון נטוש. אנחנו קפצנו אבל ניצים לא ראינו (לא נורא, יש לנו לא מעט בחצר האחורית...), אבל אם מישהו בסביבה שווה לבדוק.

עולים על ה- Blue ridge parkway ונוסעים דרומה. הרבה נכתב וייכתב על הדרך המופלאה הזו וגם אני אכתוב מספר פוסטים. ביקרנו בכביש הזה אינסוף פעמים. לפעמים באזורים שונים, לפעמים באותו איזור. זה אף פעם לא משעמם ואף פעם לא יותר מדי. בעקרון, פשוט נהנים מהעצים ומדי פעם יש פתיחה בעצים ותצפית מהממת.

נקודת העצירה הראשונה שלנו היתה פיקניק שכבר ציינתי למעלה, ב- Humpback Rocks picnic area. מצע זהוב של עלי שלכת, קפה, שירותים מסודרים, ערסל. לא צריך יותר. אם רוצים, יש גם קצת מסלולי הליכה בסביבה.

המשכנו בנסיעה איטית על הבלו רידג׳ שמתעקל לו צפון מערבה ואז דרום מערבה. עצירות לנופים מדי פעם ואז הגענו למקום ששמתי עליו עין עוד בתכנון הטיול. פיקניק שני שהוא לא ממש פיקניק אבל צריך גם לשתות את הסיידר שקניתי לי בתחילת היום, נכון? אז קרוב לכביש שוכן לו יקב מקומי. היקב עושה מה שיקב עושה. יש גפנים, מכינים יין, וכולם שמחים. אבל יש גם גבעה שכולם מוזמנים להסתובב בה גם אם לא קונים יין ביקב ושם יושב לו ספסל בודד ואליו צעדתי בסך כדי לשתות את הסיידר שלי. התמונות שלמטה יפות אבל אף תמונה לא באמת יכולה לתאר את המראה שניבט לעיננו ב- 360 מעלות. אני נזהר מסופרלטיבים, אבל אני באמת חושב שזו הנקודה הכי יפה שהייתי בה בחיי. אולי זה הרגע המיוחד, אולי אלו צבעי הסתיו ואולי סתם המקום המנטלי הנכון, אבל זו בהחלט נקודה שאני ממליץ לכל חברי ואוהבי. 

היקב עצמו סגור בחורף ונפתח במאי, אבל המקום שווה הגעה בכל יום מימות השנה. 

מהיקב המשכנו דרום מערבה על הבלו רידג׳. רק כדי להבהיר איך הנוף נראה בדרך, הנה תמונה אחת מייצגת.

5 דקות נסיעה ו- 2.5 מיילים מהיקב, והבלו רידג׳ נפגש עם כביש 56. זה המקום שבו אנחנו נטשנו את הבלו רידג׳ ועלינו על ה- 56 בנסיעה דרום מזרחה כדי להתחיל ולסגור את המעגל. בדרך, שתי עצירות.

העצירה הראשונה ב- Crabtree falls. לא לבלבל את המפלים עם כאלו עם שם זהה בצפון קרולינה (גם צמוד לבלו רידג׳). האחרונים הם מהמפלים היפים ביותר בצפון קרולינה. הגרסה של וירג׳יניה אולי לא בדיוק באותה רמה אבל עדיין מדובר במפלים יפים מאד. ההליכה לתחילת המפלים קצרה מאד ואז אפשר להתחיל לטפס במדרגות עץ למעלה ואולי קצת יותר למעלה ואולי אפילו קצת יותר למעלה. כל אחד מה שמתאים לו, אבל אפילו בנקודה הראשונה אפשר להינות ממבט למעלה לכוון המפלים שנופלים למטה במדרגות, מדרגות.

המשכנו בכביש 56 דרום מזרחה ואז עצירה ממש קצרה בין העיירות Nash ו- Tyro. זו נקודה שבה חוצה את הכביש שביל מסלול האפלצ׳ים. ליד החצייה עובר נהר ה- Tye river  ומעליו, גשר עץ שהזמין אותנו לטיול קצר, או לפחות את שני שליש מאיתנו שאין להם פחד גבהים.

שביל האפלצ׳ים עצמו הוא מעין ״שביל ישראל״ אבל ״קצת״ יותר ארוך. הוא משתרע לאורך 3500 קילומטרים של רכס האפלצ׳ים, החל מג׳ורג׳יה וכלה במיין.

המשכנו בדרכנו מרוצים מאד בחזרה לחיבור לכביש 151 ודרומה לאיירבינבי. שלש הבנות שלנו הצטרפו אלינו בערב לארוחת ערב חגיגית ולמחרת בילינו כל המשפחה ביחד.

יום שלישי

רונוק ושוב חוזרים לבלו רידג׳

את היום המשותף עם הבנות בילינו בחציו ברונוק ובהמשך בטיול הרים רכוב וטרייל אחד.

רונוק (Roanoke) היא עיר קטנה ומקסימה שיושבת בתחילתו של נהר באותו שם שממשיך לו מזרחה דרך וירג׳יניה וצפון קרולינה ונשפך לאוקיינוס האטלנטי. לא חסר דברים לכתוב על העיר אבל אני לא ארחיב פה כי יש לנו טיול אחר שזוגתי ואני עשינו ב- 2019 שהיה כולו סביב העיר והסביבה, ואני אקדיש לו פוסט נפרד. רק אספר שיש לעיר מוזיאון אומנות יפה מאד, אזור נחמד למסעדות והסתובבות ולא מעט טבע, גם בפנים וגם בעיר. עוד נקודה מפורסמת היא הכוכב של רונוק. כוכב מעשה ידי אדם שיושב על גבעה מעל העיר (Mill Mountain Star) ומואר בשעות החשיכה. הוא מחזיק בשיא של הכוכב הגדול ביותר מעשה ידי אדם. תמונה אחת של תצפית על העיר לקראת שקיעה נמצאת פה למטה. 

בילינו ברונוק חצי יום ועלינו צפונה דרך כביש 460 ואז חיתוך ועלייה על הבלו רידג׳ (BRP במפה שלמטה). משם המשכנו לכוון של Peaks of Otter שהוא מעין מלון ריסורט ולידו אגם יפייפה (Abbott lake). מהמלון יוצא גם טיול רגלי מקסים לחווה של בחור בשם ג׳ונסון שהקים את החווה באמצע המאה ה- 19. הכל יפה ונעים ועם כל המשפחה. אין תלונות!

אחרי פיקניק ליד האגם חזרנו לאיירבינבי שלנו. הצעירה שלנו פיתחה חשק אדיר לסיידר ועצי התפוחים בסביבה רק הגבירו את החשק הזה. אפילו מצאתי במפה חווה שמוכרים בה תפוחים אבל כשהגענו הסתבר שפספסנו בכמה דקות. מה רבתה השמחה כשבחור של ג׳ענום פתאום מצאנו חנות קטנה לצד הדרך שמתהדרת בפירות וירקות ו...סיידר ומוצריו (ריבות תפוחים, מרקחות, שימורים ועוד). 

הודינו למזלנו הטוב, רכשנו הסיידר ונסענו לאכול ארוחת ערב ולישון.

תם הטיול. וירג׳יניה היא אכן לאוהבים!