האחים לבית שמר מגשימים לגידי חלום- טיול הרים בצפון קרולינה
- ncbeitam
- Jul 24
- 13 min read
הפוסט של היום מתמקד בטיול שהיה מבחינת פנטזיה עבורי מזה זמן רב. שני האחים שלי באו לביקור של 10 ימים לראשונה ביחד אצלנו. הם זכו להכיר את הבית שלנו מזה 20 שנים פה בצ׳אפל היל, בילו עם המשפחה, טיילנו בסביבה, ביקרנו בקמפוס ואפילו ראינו את טקס הסיום של הסטודנטים שלי, התרגשנו לבקר באולם הכדורסל המיתולוגי שעליו שיחקו מייקל ג׳ורדן וג׳יימס וורת׳י, וגם חתרנו קצת באגם וגם בביצת רוברטסון שהקדשתי לה פוסט בעבר.
אבל הגרעין של הטיול היה רק של שלשתנו. שכרנו רכב ונסענו ל- 5 ימים למערב הסטייט שלנו, ההרים של צפון קרולינה.
ההרים במערב וצפון מערב צפון קרולינה הם המקום האהוב עלי ביותר לטיולים פה. הם נפלאים באביב, הם מקסימים בקיץ כשהכל ירוק (וגם מזג האויר נותן מפלט מהגיהנום הלח פה אצלנו בשפלה). והם במיוחד מדהימים בסתיו, כשכל העלווה הירוקה משירה את הירוק ולובשת תחפושת של זהב, אדום, צהוב, וכתום.
אין לי כל כוונה לנסות להכיל את כל ההרים בפוסט אחד. במקום זה אני אשתמש בפוסט הנוכחי כראשון בסדרה של ארבעה פוסטים. פה אתמקד בטיול הבנים שלנו, חציו בבלו-רידג׳ המרכזי ובהר רון בטנסי וחציו באשוויל והר פסגה. פוסט המשך יוקדש לטיול שזוגתי והבת הצעירה עשו איתי לפני מספר שנים לחלק המערבי יותר של ההרים. שני הפוסטים האחרונים בסדרה יהיו לקטים משלימים של טיולים, אתרים, ומפלים שחביבים עלי במיוחד. הראשון מביניהם יתמקד במסלולים צפונה ומזרחה ל- Asheville, והשני במסלולים דרומה ומערבה לבירת ההרים.
הטיול עם האחים שלי נפל על תזמון לא מוצלח במיוחד. חצי שנה קודם לכן, הוריקן הלני נכנסה באופן נדיר עמוק לתוך הסטייט, הציפה את האזור בגשמים מטורפים וגרמה לאסון הטבע הגדול ביותר בהסטוריה המתועדת של צפון קרולינה. השיקום מתקדם בעוז אבל עדיין חלק ניכר מכביש הבלו-רידג׳ סגור ולכן ארגנתי תכניות שבחלקן הגדול היו מסביב לכביש עצמו. בלקט המשלים של הפוסטים אני אוסיף את המסלולים המומלצים הקלאסיים של האזור שכרגע סגור. חייב לציין שלמרות שהכל נראה כבר הרבה יותר טוב, אפשר היה עדיין להתרשם מהזעזוע שהתרחש באזור, ערימות של עצים כרותים וסחף בצדי הדרכים, אתרים שלמים שהיו מוצפים באנשים, סגורים על מנעול עכשיו. נקווה שבעתיד הקרוב מאד האזור, שכל כך בנוי על התיירות המקומית, יצליח להתאושש מחדש.
נתחיל בתכנית הכללית. את שני הלילות הראשונים ישנו בבקתה שעל הבלו רידג׳ (מסומנת X במפה שלמטה). את שני הלילות הנוספים ישנו באיירבינבי באשוויל, בירת ההרים (מסומנת ב- Y). במפה מסומנים ארבעת הימים הראשונים (1-4). את היום החמישי בילינו בעיקר בנסיעה הביתה עם קצת עצירות חביבות.
יאללה, מתחילים!
יום ראשון- טרייל מפעים, קצת גשם, הרבה ערפל, ובקתה אחת נוסטלגית
ביום ראשון יצאנו לכוון ההרים, אבל כמובן שצריך לעצור לפיקניק מפנק. הפינה היא הפינה הקבועה שלי לפיקניק ראשון בדרך להרים שכבר כתבתי עליה בפוסט קודם. המיקום המדויק הוא פה. גם מקום מושלם לפיקניק, גם מציעה טיול קצר, גם מארחת גינה לזכר קורבנות איידס. הכל ביחד. אפילו הגשם השוטף לקח הפסקה כדי שנהנה מאוכל טוב וקפה טורקי משובח על האש.
המשכנו לכוון ההרים על ה- I-40 ואז עלינו לכוון צפון מערב על כביש מס׳ 321 שמטפס כבר ממש גבוה. זה גם השלב שבו הערפל החל לשרור על ההרים. בכלל, נפלנו לשבוע גשום במיוחד. למסלול הראשון שלנו הגענו אחר הצהריים והוא היה גולת הכותרת של היום.
אז לפני המסלול, שתי מילים על הבלו-רידג׳- Blue ridge mountains. זהו רכס הרים, מעט נמוך יותר מהאפלצ׳ים שמקבילים אליו ממערב. בעקבות המשבר הכלכלי של 1929, הנשיא רוזוולט יצר את ה- New Deal, שורה ארוכה של פרוייקטים ומיזמים שמומנו בחלקם על ידי הממשלה הפדרלית ובחלקם על ידי הסטייטס ונועדו להזרים מזומנים לכלכלה המדשדשת ובעיקר לספק עבודה להמונים. כבר כתבתי קצת על הסיפור בפוסט על Umstead park, אבל הפרוייקט המשמעותי ביותר בצפון קרולינה היה ה- Blue ridge parkway (BRP): כביש שעובר לאורך כל הרכס, החלו מהגבעות של וירג׳יניה בצפון, דרך ההרים הגבוהים של צפון קרולינה ועד להרי הסמוקי. הכביש ואדמות שמסביבו הולאם ואסור היה לבניה פרטית. כך נוצר אחד מכבישי הנוף המרהיבים בארה״ב. נוסעים (או מדוושים על אופנועים או אופניים) בדרך קסומה בינות לעצים ומדי פעם נפתח נוף שלא תמונות ולא מילים יתארו אותו באופן הולם. כל זה כמובן...כשאין ערפל.
למה דווקא blue? מה הקשר לצבע הכחול. ובכן, העצים (ויש הרבה הרבה עצים בסביבה) מפרישים כימיקל בשם Isoprene שכנראה עוזר להם בהגנה מפני חום כבד. הכימיקל הוא גם פיגמנט שפולט אור כחלחל. בחודשי הקיץ, ובעיקר בטמפרטורות גבוהות במיוחד, מסת העצים מפרישה הרבה מהכימיקל הזה ויוצרת מראה של ערפל כחלחל שמעניק את המראה המיוחד לרכס ההרים ואת השם שכל כך אופייני לו.
הטרייל הראשון שלנו מגיע קצת אחרי שעלינו על הכביש Blue ridge parkway (BRP). זה מסלול שמזמן רציתי לעשות. בזמנו עשיתי חלק ממנו עם חבר במעין שילוב של שני שבילים אבל הפעם הלכנו על המסלול המלא. מדובר ב- Boone fork trail. מסלול של 8 ק״מ שעלה על כל הציפיות (והיו לא מעט ציפיות). הגשם בדיוק נרגע קצת והפך לטפטוף. גשר הכניסה למסלול, שהתמוטט בהוריקן, היה מספיק עביר כדי שנוכל לחצות את הנחל הראשון, ומשם התחלנו את דרכנו.
זה מסלול שמתחיל באזור פתוח מלא בעצי תפוחים ואז צולל לתוך חורש של שיחי רודודנדרון ומתנהל ברובו לאורך נחל שאותו הוא חוצה מדי פעם. מסלול אתגרי קצת אבל לא מצריך כישורים מיוחדים. קצת סולמות, קצת חבלים וקצת דילוגים ואפילו להירטב פה ושם, אבל לא מצריך הרפתקנות יתר. מבחינתי, המסלול הזה מצטרף לשורת המסלולים המשובחים ביותר בהרים.
ממול יושב לו האגם המופלא של Julian Price lake שגם סביבו אפשר להסתובב או סתם להינות מהמראה שלו, אבל באותו אחר הצהריים כל האגם הזה היה ערפל אחד גדול.
נקודת פתיחה, החניה של אזור הפיקניקים של ה- Julian price campground. ליד החניה מופיע הגשר (שכרגע, הוא כאמור לא במצב מי יודע מה בגלל ההוריקן) שחוצה את נחל Boone fork (שניפגש בו בהמשך מספר פעמים).יש שירותים ניידים צמודים.
אחרי שחוצים את הנחל. מגיעים לאחו פתוח ופיצול שבילים. אפשר להתחיל משמאל ואפשר מימין. מדובר במסלול מעגלי וזו נקודת הפתיחה והסיום של המסלול. אנחנו בחרנו (בעקבות המלצות מטיילים) ללכת שמאלה. הסיבה היא שאם הולכים משמאל אז את החלק היותר אתגרי של הטיפוסים על הסלעים והסולמות עושים בירידה ולא בעליה. בסיכומו של דבר, אכן בחירה שהשתלמה. המייל הראשון הוא בקירבה של אתר קמפינג (שכרגע סגור), אחר כך נפתח קצת לנוף מקסים ואז צולל לחורש שעליו כתבתי למעלה. בשלב מסויים צועדים וחוצים את נחל ה- Bee tree crick ומאוחר יותר מחליפים נחל ל- Boone fork. בחצי המייל האחרון, הנוף שוב נפתח לאחו ואיתו מסיימים.
זהו מבחינת המילים. אני אתן לתמונות ולסרטונים לספר את הסיפור העיקרי. המפה של המסלול מופיעה ראשונה. מצרף פה גם את האתר הרלבנטי של Alltrails
אחרי סיום המסלול, המשכנו במה שהיה אמור להיות מסלול נהיגה על ה BRP עם תצפיות מרהיבות אבל הפך להיות נסיעה איטית בתוך ענן ערפל כבד עד שהגענו בסוף בשעות החושך לביקתה שלנו.
זו ביקתה נוסטלגית. היינו שם לראשונה עם אחי זמיר בביקור שלו לפני 12 שנים ומאז שבנו לשם עוד פעם. היא ממוקמת בתוך אתר קמפינג של RVs, אוהלים וקצת בקתות. התאפסנו, בישלתי ארוחת ערב (קציצות טופו ברוטב עגבניות לצד אורז עם פסטו) וצנחנו למיטות. הבקתה מגיעה גם עם ג׳קוזי מפנק ויושבת מעל ערוץ נחל שוקק. מקום מושלם לקפה של בוקר.
יום שני- קפה אצל מייק, הרבה הרבה גשם וקצת טיפוסים בטנסי
תחזית מזג האויר לא בישרה טובות ליום הטיול השני שלנו. כבר הכנו את עצמנו מנטלית ליום שבו נישאר בביקתה. רעיון לא נורא בבקתה היפה שלנו אבל בכל זאת... בסופו של דבר החלטנו להצפין למסלול העיקרי שלנו בתקווה שהגשם לא יתחשב בחזאי מזג האויר, ולא התבדינו. כן, מזג האויר ביטל תצפית אחת מרשימה בגלל הערפל אבל גם היתה נסיעה כיפית של אחים ביחד וגם זכינו במסלול משובח.
היעד הפעם היה דווקא מחוץ לצפון קרולינה- Roan mountain שעל האפלצ׳ים קצת אחרי מעבר הגבול לטנסי. יצאנו מאוחר באותו יום בגלל הגשם והתחלנו מנסיעה לאורך ה- North Toe river ששצף וקצף מהגשמים האחרונים. בדרך אפשר היה גם להתרשם מההרס של ההוריקן והשיקום שבעקבותיו. חיפשנו לנו איזה קפה קטן בדרך וכשעלינו על ה- 194 צפונה לכוון טנסי פתאום קפץ לו משום מקום השלט על הקפה של Big Mike. השלט מכוון לאתר קרוואנים ששום דבר שם לא מזכיר בית קפה, אז כמובן שהלכנו לבדוק ולא התאכזבנו. אמריקנה במיטבה. באמצע אתר הקרוואנים יושב לו בית קפה שהוא גם משרד האתר המקומי. האחים שלי נתנו לי להזמין את הקפה כי לא הצליחו להבין את המבטא המקומי של אפלצ׳יה ואנחנו התפנקנו על קפה מקומי (לא משובח, אבל האווירה שווה את זה) וגלילות קינמון (לא אכלתי, אין לי שום פידבק). בהחלט חלק מביקור בתרבות המקומית. קשקשתי קצת עם המוכרת על ההוריקן והשיקום שלהם ומשם המשכנו להר.
ממשיכים ל- Roan mountain. אני רק אציין שבדרך אפשר לקפוץ הצידה למפל מאד יפה שכבר ביקרתי בו פעמיים Elk falls. הפעם לא ביקרנו בו אבל אכתוב עליו בפוסט הלקטים שיגיע בהמשך. חצינו את הגבול לטנסי ופנינו שמאלה לכביש 143 ולשמורת Roan mountain state park.
כאמור, ההר הוא חלק מרכס האפלצ׳ים. יש מספר מסלולים שמתאימים להליכות קלות יותר או קשות יותר. המסלול שאנחנו כיוונו אליו הוא די קצר אבל גם דורש עליות וירידות ובמצב הגשם הפך להיות המסלול היחידי שלנו באותו יום. הר הרון מפורסם במיוחד בזכות פריחת הרודודנדרון. את השיחים עם הפרחים המדהימים אפשר למצוא בכל ההרים אבל פה זה באמת ריכוז מרשים. אנחנו הגענו בחלק המוקדם יותר של עונת הפריחה אבל זכינו לראות קצת ממנה.
המסלול-Raven Rock trail (נק׳ 3 במפה למעלה)
נקודת הפתיחה- מגיעים לחניית רכבים עם שני בניינים צמודים. זהו אתר כנסים קטן. אפשר לחנות שם ואז לעלות במעלה הגבעה לתחילת המסלול.
ירוק, ירוק, ירוק. כשמגיע הפיצול הראשון לוקחים ימינה והולכים לאורך ה- Forest road trail (שביל מסומן בסגול) ואז מתחברים ל- Raven rock trail (שביל מסומן באדום) וממשיכים איתו. קצת ליד נחל ואז עליה מרשימה בתוך היער בזהירות בשבילים ובסלעים החלקלקים ואז הנוף נפתח קצת וקיבלנו תמונות מרהיבות. משם מתחילה ירידה שצריך לקחת אותה באיזי כדי לא לדפוק את הברכיים אבל לאט לאט מגיעים למטה.
בסוף התמקמנו לנו לפיקניק היומי עם כוס הקפה המנדטורית.
משם המשכנו על כביש 143 כשהתקווה היתה להגיע לנקודת הגבול בין צפון קרולינה לטנסי (הכוון הפעם הוא חזרה לצפון קרולינה), לעצור ולטפס את ה- Carvers gap לתצפית מרהיבה. אליה וקוץ בה, אי אפשר היה לראות כלום. בגלל הערפל.. אז המשכנו לנו לדרכנו. הדרך עדיין יפה מאד ובדרך חזרה לבקתה אפילו עברנו ב- Walmart המקומי גם כדי לקנות קצת אספקה ובעיקר כדי להראות לבני מה זו החנות המוזרה הזו שכל כך טיפוסית לארה״ב.
חזרה לבקתה, האחים צללו לג׳קוזי ואני הכנתי תבשיל של שעועית לימה, אפונה, טופו והרבה דברים טובים. כוס יין משובחת (זמיר הוא היינן של המשפחה) והלכנו לישון.
יום שלישי- מדלגים לאשוויל
בימים כתיקונם, בלי הוריקן בשם הלני, היום השלישי היה אמור להיות יום בלו-רידג׳. פשוט נסיעה מהבקתה שלנו עד לאשוויל תוך כדי ביקור בטריילים אהובים עלי במיוחד- Crabtree falls, הר מיטשל, והמסלול האהוב עלי ביותר בהרים, ה- Craggy pinnacle.
אבל הימים אינם כתיקונם, והלני ההוריקן הרסה את כל הכביש בין הבקתות לאשוויל וככל הנראה זה יהיה האיזור שיערב את השיקום הכי ארוך. אז בצר לנו, תכננתי מסלול אלטרנטיבי, שמבוסס יותר על הכביש המהיר אבל עדיין יכלול תצפית מרשימה, טרייל חביב, וערב באשוויל.
היום התחיל בהימור- תצפית באחד המקומות המרשימים ביותר באיזור, ה- Wiseman view.
למה הימור? גם כי הדרך לשם היא לא בדיוק כביש אלא יותר שביל ולא ידעתי מה מצבו אחרי הגשמים העזים וגם בגלל הערפל שכבר דפק לנו שתי תצפיות ביומיים הקודמים. אבל, מקום כזה לא מבקרים כל יום ואני מכיר אותו ממספר ביקורים קודמים והחלטתי ללכת על ההימור.
השביל (״כביש״ מס׳ 1238) שמגיע לתצפית הוא באורך 4 מייל (6 וחצי קילומטר), הוא בחלקו כורכר וברובו פשוט דרך עפר. לא אגיד שזו דרך נוחה, אבל היא בהחלט אפשרית גם לרכבים שאינם 4x4. בגלל הגשמים היה צריך להיזהר יותר, אבל צלחנו. לגבי הערפל, התחזית הבטיחה ערפל, הדרך לכוון התצפית גם הבטיחה ערפל, אבל זמיר שהיה אחראי על מזג האויר הבטיח שהערפל יתפזר כשאנחנו נגיע, וזמיר תמיד עומד בהבטחות שלו. בדיוק קצת אחרי שחנינו וצעדנו לנו לתצפית, הערפל התפנה ל- 10 דקות במיוחד בשבילנו, בדיוק בשביל שנוכל להינות מהנוף המופלא שלמרגלותינו.
כשיוצאים מהחניה הקטנה, הדבר הראשון ששמים אליו לב הוא השירותים הציבורים. כבר כתבתי במקום אחר. יש הרבה דברים שהאמריקאים לא חזקים בהם, אבל לדעת איך לכבד טבע ואת הנופשים בטבע, הם יודעים לעשות בדרך הטובה ביותר. באמצע של הג׳ענום, עם כל כך מעט אנשים שמסתובבים באיזור, ממוקמים להם שירותים מסודרים עם נייר טואלט, עם פח שמרוקן. פשוט מרשים.
קצת על המקום. התצפית נמצאת מעל מצוק שנקרא Linvill Gorge שלאורכו זורם נחל בשם Linvill river. הנחל מתחיל מצפון (מתחיל ליד Grandfather mountain) וזורם לאורך 20 ק״מ בירידה מרשימה לכוון ה- Catawba river שבעמק. הרכסים שהוא יצר סביבו יוצרים מצוק (gorge) מרשים של כ- 700 מטרים בגובה.
מנסיון אישי, זה באמת גבוה. ב- 2008 אני וחברי הטוב איל טיילנו באזור וירדנו לנחל, הלכנו לאורך הנחל, וכן, אפילו עלינו חזרה (עוד על המסלול הזה בפוסט הלקטים של ההרים).
לי יש פחד גבהים באמת רציני ובכל הביקורים הקודמים שלי עמדתי מאד מרחוק בעוד שבני משפחתי נהנים להם מהתצפית. הפעם, ההיכרות עם המצוק נתנה לי קצת אומץ והצלחתי גם להגיע עד לקצה וגם ליהנות מאד. אז הנה מקבץ תמונות עם ובלי ערפל.
אחרי שיצאנו מהתצפית קלטנו שדווקא פה יש לנו קליטה בסלולרי (אזור שבכללי לא מרושת היטב) וניהלנו שיחה עם מנהל מחלקה בבית חולים שבו אמא שלנו התאשפזה לה תוך כדי הביקור שלנו. הוא עדכן אותנו עם כל הממצאים החיוביים וזה בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי יומיים מתוחים בקשר למצב שלה. בקיצור, ההר הזה הביא לא מעט דברים טובים איתו.
ממשיכים. היעד הוא אשוויל בכביש 221 המהיר יחסית שיורד דרומה ומתחבר לכביש שהולך מערבה. עוצרים לכוס קפה בדרך אבל עוד לפני אשוויל- טרייל של אחר צהריים מוקדמים- Big Berea Road trail. טרייל שנמצא ליד כביש קטן מזרחה לאשוויל במדרונות הנמוכים של ההרים. מסלול קל מאד ולא ארוך שעובר בחלקו ליד נחל ומלא בצמחיה יפה. היום התחמם ואני ניצלתי את זה לטבילה במים הקרים (מאד קרים).
זו גם היתה הזדמנות להכיר לאחים שלי את תופעת הציקדות. גם בישראל אפשר למצוא קצת ציקדות אבל לא בשום היקף שמתקרב למה שקורה במזרח ארה״ב ובדיוק עכשיו התקופה שהציקדות בוקעות, מזדווגות ומתות, תוך כדי שהן משאירות קליפה חלולה. רעש הרקע האינסופי שלהן ליווה אותנו בטיול שלנו וכשנתקלנו בציקדה על צמח, התעכבנו קצת עם המבט רק כדי לגלות עוד ציקדה, ועוד אחת, ועוד מליון שנמצאות לידינו. הציקדות הובילו גם לדיון בענייני אבולוציה אז אפילו החכמנו מעט.
עוד נקודה לציון, חוץ מאיתנו היו עוד בערך 5-6 מטיילים שזה היה המון ביחס למה שחווינו עד לאותו רגע.
נקודת התחלה- Berea road trail. פרטים על המסלול עצמו פה.
והנה הגענו לפנות ערב לאשוויל, עיר הבירה של מערב הסטייט. העיר שאני קורא לה ״יותר קרבורו מקרבורו״, עיר של אמנות, ליברליות, הרבה מאד היפסטרים ובכללי, עיר קטנה ומגניבה. אשוויל ספגה גם היא מכה קשה בהוריקן האחרון ומשתקמת לה לאיטה. מצאתי לנו דירת איירבינבי קומפקטית אבל מאד מוקפדת ומאובזרת, וגם נמצאת בקרבת הדאוטאון. המארחים מאד מעריכים כריות ומפרנסים את תעשיית הכריות המקומית כפי שניתן לראות בתמונה.
הגענו לאשוויל אחרי סיום שנת הלימודים של הסטודנטים באוניברסיטה המקומית ולפני עונת התיירות המרכזית, כך שהעיר הרגישה חצי ריקה. הסתובבנו לנו קצת בסימטאות, זמיר כבש ורכש את חצי המלאי של חנות ה- Mast General store המקומית והתיישבנו לסכם את היום השלישי להרים במסעדה-פאב מקומית.
יום רביעי- פסגת הפסגות, טיול בורוד, ומפל של מראות
היום הרביעי והאחרון לטיולי ההרים שלנו. ההתמקדות היתה בשמורת הר פיסגה.
כן, כן. לכל דובר עברית השם ״הר פיסגה״ נשמע קצת מוזר. השם ניתן להר גבוה דרום מערבית לאשוויל על שם הפיסגה שמוזכרת בספר דברים ל״ד: ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ״. הר נבו, ממנו משקיף משה על הארץ המובטחת, נמצא בירדן של היום, אבל המתיישבים האירופיים בהרים של צפון קרולינה, שהתרשמו מההר הגבוה, התמקדו בשם ״פסגה״.
למי שאינו קורא עברית שוטפת ומעיין פה על בסיס התרגום של גוגל, לקרוא להר בשם ״הר פסגה״ זה בעצם לקרוא לו: Peak mountain mountain....
אז יש הר פסגה אבל בשלב מסוים הוקמה גם שמורת הטבע פסגה- Pisgah National Forest. יש לה חלק צפוני מזרחי (שבחלקו טיילנו, למשל הטיול של היום הראשון) וחלק שנמצא דרום-מערבה לאשוויל, והוא החלק שבו אנחנו מטיילים היום.
מאשוויל אפשר לנסוע לכוון ובתוך פיסגה על הבלו-רידג׳. חצי מהדרך חסומה בגלל נזקי ההוריקן, אבל הפעם לא סבלנו מהסגירה אלא הרווחנו. למה הרווחנו? כי בגלל הסגירה בחרתי בכביש עוקף שמתחבר לחלק הפתוח של הבלו-רידג׳, והכביש הזה, כביש 151 שמעולם לא נסעתי בו, התגלה ככביש יפייפה במיוחד.
מה עשינו? אחרי התארגנות בוקר יצאנו לדרך, קצת על כביש 23 המהיר יחסית ואז עליה דרומה על כביש 151 (נק׳ 2 במפה) המתפתל ומטפס. בדרך, זמיר סיפר לנו סיפורים על רכיבות אופניים באלפים הצרפתיים (הכביש הזה הוא בהחלט השראה) ומשם התחברנו לבלו-רידג׳ (נק׳ 3). הפעם לא היתה לנו ולו טיפת ערפל, אז יכולתי סוף סוף להשוויץ בפני האחים שלי על הנוף הניבט מלפנים- ירוק, ירוק ועוד הרבה ירוק מכל עבר- הרים, גבעות, עמקים מכוסים בירוק.
הנה קצת תמונות. אמנם שונה מהר נבו, אבל יפה כשלעצמו.
המסלול אכן מרהיב. זה אזור גבוה של הבלו-רידג׳ והיה מעניין לראות את ההשפעה של הגבהים על הצמחיה. בעוד שבימים האחרונים כל העצים היו עמוסי עלווה, פה העצים שלצד הכביש היו בשלבים מוקדמים של לבלוב.
עם הבלו-רידג׳ המשכנו עד למפגש בנק׳ 4 במפה עם כביש 276 וירדנו עם האחרון דרומה עד לנקודה 5 כדי להתחיל בטרייל העיקרי שלנו להיום.
נקודת הפתיחה היא פה. חשוב לשים לב להיצמד לנקודת ציון. 300 מטר לפני הנקודה יש פניה שמאלה שמכוונת גם היא למסלול עם אותו שם. הנקודה האחרונה אמנם גם תוביל למסלול אבל היא עיקוף והיא לא ליד חניה מסודרת. בקיצור, לא לפנות בפניה הראשונה אלא להמשיך עד לכניסה המסודרת בנקודת הציון שלמעלה.
המסלול הוא מסלול מעגלי של 8 ק״מ אבל אפשר לקצר אותו ל- 5.5 ק״מ אם משתמשים בשביל קיצור באמצע הלופ. אנחנו הלכנו על הגירסה היותר ארוכה. מסלול לא קשה, יפייפה ועוברים המון ליד ובתוך מים. אנחנו לא היינו עדיין בשיא עונת הרודודנדרון, אבל יש סיבה מדוע קוראים למסלול Pink beds. עדיין, גם ללא רודודנדרון פורח, הרווחנו הרבה פרחים, הרבה צעדים, שיחות, ומים. אפס תלונות.
את המסלול אפשר לקחת מימין או משמאל. אנחנו בחרנו ימינה. מניח שגם משמאל היה טיול לא פחות יפה.
ליד החניה יש משטח דשא גדול עם שולחנות פיקניק ושירותים. כמובן שעצרנו לפיקניק היומי העשיר ולכוס קפה טורקי מבושל וחריף. משם המשכנו דרומה על 276 לשתי הפסקות קצרות, המגלשה הטבעית ומפל המראות.
עצירה ראשונה להצצה ב- Sliding rock. המקום כשמו כן הוא. סלע ענק שיוצר מגלשה טבעית ומרשימה. לפני הרבה שנים היינו שם כל המשפחה ביחד. אני שונא מהירות ושונא גבהים וממש לא מחבב חוויות שכאלו אבל אזרתי אומץ וגלשתי לי עם בתי הצעירה. מה נומר? היה טוב וטוב שהיה.
למי שחובב גלישות שכאלו, המקום פתוח כל השנה אבל בחודשי הקיץ יש גם שירותים פעילים וגם מגיש עזרה ראשונה למקרה ויקרה משהו לאחד הגולשים. בחודשים הללו האתר הוא בתשלום של $5 דולר לאדם. אנחנו היינו קצת לפני הפתיחה הרשמית, בזמן שלא רבים באים והאתר הוא חינמי. החלטנו להיות פסיבים לגמרי, במיוחד נוכח הקור של המים, ולהינות מאחרים שגולשים להם.
בנקודה הזו אני גם אציין את ה- Cradle of forestry שנמצא ליד. אנחנו לא עצרנו שם בטיול אבל אנשים ומשפחות שמטיילים באיזור יכולים להינות שם. זהו המקום שבו התחיל תחום ה- forestery, הייעור- מחקר על יערות. יש שם מוזיאון ופעילויות לילדים ומשפחות.
הנקודה האחרונה שלנו היתה מפל מקסים. בטיול הנוכחי לא נהיננו מספיק מהיצע המפלים בגלל סגירת הכבישים אבל לפחות קיבלנו פה נציגות יפה של ה- Looking glass falls. זה מפל שנמצא מאד קרוב לכביש. חונים לצד הכביש ויש מדרגות שיורדות ואפשר ללכת קצת על הסלעים. בהחלט מפל יפה ושווה עצירה.
זהו להיום. משם המשכנו דרומה ואז סגרנו מעגל דרך כביש 280 וחזרה לאשוויל. שוב ערב באשוויל, הפעם במסעדת Chestnut שפינקה אותנו בארוחה מאד טעימה. האחים שלי טעמו לראשונה את הפינוק הדרומי שנקרא עגבניות ירוקות מטוגנות ואפילו נהינו!
יום חמישי וסיום ביקור
היום החמישי היה מוקדש בעיקר לחזרה לצ׳אפל היל ולהחזרת הרכב השכור. בדרך היתה לי תכנית לבקר לפיקניק הבוקר ב- McGalliard Falls Park שליד מורגנטון, אבל לאכזבתנו המקום היה סגור ונעול בשעות הפתיחה הרגילות שלו. קפצנו לפארק סמוך לעשות את הפיקניק כי פיקניק זה פיקניק וקפה צריך להתבשל, והמשכנו לנו לכוון Lenoir. זמיר הוא היינן הרציני שבחבורה. הוא מבלה רבות ביקבי צרפת ואיטליה והוא חיפש לנו מקום נחמד לטעום יין מקומי. המציאה- ייקב קטן משפחתי ועירוני של יין דבש. נשמע כמו יין לתירים ולא לחובבי יין, אבל היתה דווקא חוויה נחמדה מאד ואפילו הצטיידנו ביינות דבש לימות סגריר.
טיול ההרים הסתיים. החזרנו את האוטו, שבנו לביתנו בצ׳אפל היל, אבל היה לנו עוד יום וקצת להינות כולם ביחד, אז הנה עוד מקבץ תמונות לסיום- יריד האיכרים, ביקור באולפן הרדיו שבו הבת הצעירה שלי מגישה לפעמים כדי ג׳י מקומי,בית קפה, וערב שבת מסורתי באגם שלנו ( Jordan lake) עם חתירה ושחייה.
מה אומר ומה אספר? חלום שהתגשם.
Comments